כנסיית מטחי – Metekhi
כנסיה קטנה וחשובה זו יושבת במקום דרמטי ביותר, על הצוק הנשקף מעברו המזרחי של נהר המתקבארי, ברובע אבלאברי. הכנסיה נבנתה לראשונה במאה החמישית, כשהבסיס לקדושתה הוא קברה של שושאניק הקדושה, שעונתה למוות על ידי בעלה במאה השישית, משום שסירבה להתכחש לדתה החדשה – הנצרות. אין בסיס טוב מזה. במאה ה-13 עמד כאן אחד מארמונותיה של המלכה תמרה. בכנסיה הזאת היא התבשרה על מות אביה דוויט אחמאשנבלי (הבנאי), וגם נישאה כאן לבעלה השני (ולא נזכיר את בעלה הראשון וגם לא את מאהביה הרבים, שביניהם נמנה גם המשורר המפורסם שותה רוסטאוולי). הכנסיה ידעה הריסות בידי המונגולים במאה ה-13, בידי הפרסים במאה ה-18, אך תמיד נבנתה מחדש. במאה ה-19 שימש המקום בתור בית סוהר, כשאחד מאסיריו המפורסמים היה הסופר הרוסי מקסים גורקי (המזוהה היום עם משטרו של סטאלין), נהרס ונבנה בתור תיאטרון. בקיצור – עבר את כל התלאות שבעולם, עד שהגיע למנוחתו הנוכחית בתור כנסיה חשובה ומרכזית, קטנה אבל מרתקת.
ביקור בכנסיה מספק אינספור מראות וסיפורים אנושיים ומעניינים (לפחות במבט אנתרופולוגי): כומר ארוך שיער מלבין יושב בפינתו, לפניו ערימת ספרי קודש ושאר אביזרי ברכה, תור ארוך מחכה לברכתו. הברכות מתמשכות. הוא חוקר כל אחד לבעיותיו, בעיקר מדובר במחלות, לוחש תפילות, מניף ידיים, קורא בספרים – האנשים יוצאים ממנו מנוחמים ומאושרים. בכנסיה הזאת רבות החתונות. תחת השלטון הסובייטי בוטלו החתונות בכנסיות, והוקם ארמון נישואין אזרחי גדול ומפואר שעומד היום נטוש ומבוייש – הגיאורגים חזרו להינשא בכנסיות. אותו כומר הפסיק את הטיפולים, ונחפז לקיים טקס נישואין שהוזמן מבעוד מועד. הנישואין בכנסיה מעוטי משתתפים, רק הזוג המאושר, הורים, כמה בני משפחה והשושבינים. בכל אותו זמן מתקיימת גם תפילה ציבורית בכנסיה. כל אחד עסוק בשלו, ואין איש מהם אומר – צר לי המקום. לכנסיה רחבה גדולה שבמרכזה רוכב בגאון על סוסו המייסד הרשמי של העיר, המלך גורגסאלי המשקיף בגאווה אל הנהר ואל עירו.
